מאז שהפכנו להורים, כל הזמן אנחנו חושבים איך הבחירות שלנו ישפיעו על הילדים שלנו. אחד הדברים העיקריים שמטריד את הזוגות הפונים אליי הוא בדיוק השאלה הזאת של איך הפרידה הזאת תשפיע על הילדים.  יש כאלה שמספרים לי שחיכו שנים ארוכות, עד שהחליטו. יש כאלה שאני יודעת שסובלים בזוגיות שאינה טובה להם, לשם "שמירה על הילדים".

ג'ודית ס. וולרשטיין, פסיכולוגית קלינית שעסקה בהשפעות הגירושין על הילדים מצאה ששני אלמנטים עיקריים תורמים להסתגלותם ולחייהם בקונסטלציה החדשה:

1. היכולת של ההורים לעבור מיחסים קונפליקטואליים לקאופרטיבים – דהיינו מסכסוך לשיתוף פעולה.

2. יכולת הילדים לקיים קשר רציף וחופשי עם כל אחד מההורים.

משמעות הדבר היא שאם החלטתם להיפרד – יש לכם את היכולת להשפיע על "איך זה ישפיע על הילדים" שלכם, ההשפעה הזאת לגמריי בידיים שלכם. בואו לחדר הגישור. תשתפו פעולה ותבטיחו את ההסתגלות הטובה ביותר שלהם (ושלכם) למשפחה בקונסטלציה החדשה שלה.

"אני כבר לא יכולה יותר, אנחנו יכולים כבר לספר לילדים?"

היא שאלה בכנות בפגישת הגישור הראשונה.

ואני איתם בחדר – רואה ויודעת שזה יכול להיות עבורם סיוט – להמשיך בתהליך הזה כשבבית מנסים "לשחק עסקים כרגיל".

ובכל זאת, ילדים (קצת כמונו המבוגרים) הם בעלי דמיון מפותח. כשיש אי ודאות לגבי איך זה ייראה, ומה בדיוק יקרה – הדמיון הזה עלול להשתולל וללכת לכיוונים פחות רצויים…

אכן, אחת השאלות שעולות כמעט בכל תהליכי הגישור לגירושין שאני מלווה הוא מתי מספרים להם – לילדים. והתשובה היא שבדרך כלל נכון לספר להם על הפרידה כשברור לנו, המבוגרים, איך הפרידה הזאת תראה בחיי היום יום – איפה אמא ואבא יגורו. באיזה ימים הם יהיו אצל אמא, ובאיזה ימים הם יהיו אצל אבא.

ככל שהתמונה עבורם תהיה ברורה יותר, כך יוקל להם.

ומהזוג המקסים שישב למולי ביקשתי שיחכו עוד קצת, שיתאזרו בעוד טיפה סבלנות. שבוע לאחר מכן – הם כבר הגיעו להסכמות על איך הדברים ייראו וכשהם כבר ראו את התמונה והתחזקו בעצמם, הם יכלו לחזור הביתה, ולספר סוף סוף לילדים שלהם.