"אני כבר לא יכולה יותר, אנחנו יכולים כבר לספר לילדים?"
היא שאלה בכנות בפגישת הגישור הראשונה.
ואני איתם בחדר – רואה ויודעת שזה יכול להיות עבורם סיוט – להמשיך בתהליך הזה כשבבית מנסים "לשחק עסקים כרגיל".
ובכל זאת, ילדים (קצת כמונו המבוגרים) הם בעלי דמיון מפותח. כשיש אי ודאות לגבי איך זה ייראה, ומה בדיוק יקרה – הדמיון הזה עלול להשתולל וללכת לכיוונים פחות רצויים…
אכן, אחת השאלות שעולות כמעט בכל תהליכי הגישור לגירושין שאני מלווה הוא מתי מספרים להם – לילדים. והתשובה היא שבדרך כלל נכון לספר להם על הפרידה כשברור לנו, המבוגרים, איך הפרידה הזאת תראה בחיי היום יום – איפה אמא ואבא יגורו. באיזה ימים הם יהיו אצל אמא, ובאיזה ימים הם יהיו אצל אבא.
ככל שהתמונה עבורם תהיה ברורה יותר, כך יוקל להם.
ומהזוג המקסים שישב למולי ביקשתי שיחכו עוד קצת, שיתאזרו בעוד טיפה סבלנות. שבוע לאחר מכן – הם כבר הגיעו להסכמות על איך הדברים ייראו וכשהם כבר ראו את התמונה והתחזקו בעצמם, הם יכלו לחזור הביתה, ולספר סוף סוף לילדים שלהם.
